בעמק סוצ'ה היפיפה בסלובניה, לרגלי האלפים האדירים, שוכן נהר סוצ'ה בטבע הבלתי פוסק של הפארק הלאומי טרילגב, כל קיץ מתכנסים כחמישים אמני מולטימדיה מקומיים וזרים, מתכנתים, מהנדסים, תיאורטיקנים ומדענים, למסע בן שבוע במחנה האקינג ועובדים על פרויקטים בצומת שבין אמנות, מדע, טכנולוגיה, חדשנות וידע פתוח, מייצרים פרויקטים בתחום העבודה הקהילתית, אלקטרוניקה יצירתית, טכנולוגיות אינטראקטיביות ולמידה בטבע. משתתפי המחנה לוקחים חלק בסדנאות, טיולי שטח מעשיים, הרצאות עיוניות, תדריכים ומשתתפים באופן פעיל בפיתוח פרויקטים שונים, תוך שיתוף פעולה יחד בסביבת עבודה יצירתית בגישת DIY. חלום.
שפע הידע, מגוון השיחות, הסדנאות ואפשרויות הטיול קצת מבלבלים בהתחלה, יצרו אצלי פומו והקשו עליי להתרכז ביצירה. אבל אז הבנתי שהגעתי ברוח האקתונית של 'להספיק, להספיק, להספיק' ולא רק שהקצב פה הוא אחר, אלא שהיצירה הפכה משנית והדרך לשם התגלתה כדבר החשוב באמת. זה התחיל בזה שהבאתי איתי תיק מפוצץ צמר, מסרגות ורכיבים אלקטרוניים, אבל כשהוצאתי את כל הצמר ופרסתי אותו על השולחן, הבנתי שבא לי דווקא לסרוג בטבע ושממש לא נוח לשנע את הכל ולסרוג בתוך ערימת צמרים. קלטתי את הרמז והתפניתי לארגן לעצמי מתקן סריגה – פלטת (palette) צמר: ניידת (והיי, מתאימה גם לתליה על עצים!), נוחה לתליה מגבוה, מאפשרת עבודה סימולטנית של צמרים מבלי שיתבלגנו ומאפשרת לי לחוש גווני ביניים (אני אף פעם לא סגורה איזה צמר יש לי). וזה גם נראה טוב (בסוף קצת רימיתי כי לא רציתי למרוח על זה את כל השבוע וחלק מהצמרים עשיתי בקשירות מקרמה מהירות). ברגע שהמתקן היה מוכן והתחלתי לסרוג, הבנתי שהפרויקט הבא יהיה לפתור את בעיית הסריגה עם חוטים מרובים סימולטנית. אחרי כל מיני נסיונות, אילתרתי טבעת שמפרידה את החוטים, בנויה מחוט מתכת ודבק חם, מכוערת להפליא, אך התגלתה כטבעת פלא שהפכה את הסריגה למהירה וקלה והיא האהובה עליי עד היום, גם מבין טבעות הסריגה שקניתי מהרשת.
סוף סוף התפניתי להתחיל לתכנן את הפרויקט ולסרוג. כיוון שהתאהבתי בנהר (הקר בטירופים!), החלטתי לבסס את העבודה שלי עליו. אספתי צילומי-על ומפות ויצרתי מהם דיאגרמה פסיספסית מורכבת שעליה יכולתי לבסס את תכנית הסריגה. סרגתי את הרב עם עיניים פשוטות, עמודים וחצאי עמודים, בחלקים משתנים, בהתבסס על האלקטרוניקה שהסתרתי בפנים. שילבתי חוט מוליך תוך כדי סריגה באיזורים שבהם רציתי ליצור שטח מגע או כפתורי לחץ. השארתי חלק מהרכיבים חשופים, כמו כיס מחוט מוליך בסריגה גסה, שמשמש כבית סוללה ויוצר מראה של כפתור כסוף. בפנים שילבתי מנועי רטט קטנים שמגיבים למגע באיזור המים (האיזור הכחול), פיאזו על תבנית מאפין מאלומניום שיוצר תיבת תהודה ולדים מחוברים לחיישני אור לתאורת לילה.
למדתי מלא מכל המייקרים המעולים סביבי, שנתנו עצות מעולות ולימדו אותי מלא דברים שימושיים ואפילו מהפכניים. אחד הדברים הכי שימושיים שהפך להיות אבן יסוד בסטודיו, היה ההיכרות עם בד דבק מוליך שמאפשר בשניה לעשות טסטים, ליצור מעגלים מאולתרים מעולים (על דבק פולימיד). מאז זה ממש סיפור אהבה, הדבק הזה ואני :).
אחרי כל העניינים, לא נשאר לי המון זמן לעשות עבודה מורכבת מבחינת איכות הסריגה (סוגי עיניים) וגדולה כמו שרציתי (תלויה מהרצפה לתקרה), אבל שמחתי ממהשכן יצא וממה שהצלחתי ללמוד בדרך. ואפילו הצלחתי לסיים עבודה שעמדה באירוע הסיום של הקאמפ ותלויה מאז בסטודיו ומאוד משמחת אותי. מחכה להזדמנות להתפנות לעשות עבודה מהסוג הזה כמו הרעיון האמיתי שאצלי בראש.
ועוד כמה פרויקטים שאהבתי:
רפידות לנעליים שמתחברות לסינטיסייזר
מופע מאולתר המבוסס על חיישנים המוטמעים בתוך תלבושות עם חומרים מהטבע
יורה לייזר עצום
נסעתי יחד עם חברי היקר, פרופ' עמית צורן מהאונ' העברית (המעבדה ההיברידית) שכתב מאמר מרתק בזמן הקאמפ, המחשה שלו בוידאו הבא
Digital Konditorei: Programmable Taste Structures using a Modular Mold from Amit Zoran on Vimeo.
