"ג'יגליפאף אקספרליאמוס!"

אחרי שנת לימודים ארוכה ומייגעת, התכנסנו לחופש-גדול משפחתי שכלל 2 הורים-מורים בחופשה, 2 ילדים ומעט קייטנה, מלאאא שייקים ירוקים עם מנגו והרבה זמן סטודיו משותף. אפשר היה להרגיש את נוכחותם של הילדים (ואת גילם) בנושאי השיחה השולטים העיקריים (הארי פוטר ופוקימון), נושאי היצירה המשותפים העיקריים (הארי פוטר ופוקימון) והשירים השולטים (כן, כן, הארי פוטר ופוקימון), מהסוג שנתקע לי בראש ולא עזב שבועיים. זה התחיל בזה:

כשתומי שאל אותי לפני החופש מה הפוקימון האהוב עליי, עניתי שפיקאצ'ו, מין תשובה גנרית של אמא שלא מבינה מהחיים'שלה. עכשיו אני כבר יכולה לומר בגאון שג'יגליפאף זה הפוקימון האהוב עליי ושהקטע שלה (שלו? שלה? לא ברור העניין הזה) זה לשיר את השיר הזה שהוא בעצם שיר ערש מכושף, למיקרופון שהוא בעצם טוש, להרדים את כל הנוכחים, לחטוף קריזה שהם נרדמו ואז לקשקש על כולם עם הטוש. מושלם, אין מה לומר, התאהבתי מיד.

וכשהשיר סוף סוף עזב אחרי איזה שבועיים, זה היה בשביל השיר הזה שהוא שיר היברידי של הארי פוטר ופוקימון ביחד. במילים קצת יותר גיקיות – זה ג'יגליפאף שרה את שיר הנושא של הארי פוטר. הילדים שרו את זה נון סטופ רגיל, א-קאפלה ובזמזומים, הכל הולך. וכך כולנו הלומי הארי-ג'יגלי גם מתוך שינה.

ההתלהבות ברורה – אנחנו בתחילתו של הספר השלישי בסדרה, וכל ערב הקריאה המשותפת היא טקס שלם של פרשניות, רפרנסים וניבוי ההמשך. כל פסטיבל ההארי פוטר בדיזינגוף סנטר עזר להלהיט את ההתלהבות הגבוהה ממילא. וכך, בזמן שהילדים, או למען הדיוק – הקוסמים, התרוצצו בגלימותיהם ושיחקו בינם לבין עצמם ועם חברים, אפשר היה לשמוע לחשי קסם לטיניים מכל רחבי הבית, כשהלחש הנצעק והייצרי ביותר – "אקספרליאמוס!", לחש/לחש/כישוף/קללה קסם לפריקת היריב משרביטו. בין קרב לקרב, היו קרבות קלפי פוקימון. וכך ההתגלגלות ליצירות הארי פוטר ופוקימון בסטודיו היו כמעט מובנות מאליהן.

שרביטי קסם

השרביט הראשון היה פשוט וגנרי. השתמשנו במקל מעץ אורן שאספנו, דבק חם, גולה וצבעי אקריליק.
שפיינו קלות את העץ, הדבקנו גולה לקצה ומרחנו דבק חם בסיבובים הולכים ודקים מהגולה למרכז המקל. בשלב הבא צבענו עם אקריליק בגוונים של שחור, חום ולבן, שכבה ראשונה עם מכחול ושניה עם ספוג, ליצירת טשטוש. שלב אחרון – ספריי לכה. הכנו כמה כאלו, אבל חלקם לא שרדו את קרבות הענק ונשברו.

אחרי שראינו את סדרת הסרטונים המעולה הזאת, יצאנו לסבב הכנת שרביטים שני יחד עם הבני-דודים, כשכל אחד מהילדים בחר ליצור שרביט לפי דמות אחרת – הארי, הרמיוני, וולדומרט.

שלב 1: הפעם השתמשנו במקלות קנויים. המקלות האלו אמנם עמידים יותר, אבל גם הרבה יותר קשים לשיוף. סימנו עליהם חלוקה ל-3 חלקים ושייפנו בשליש שאמור להשאר חשוף. שילבנו עבודה עם ניירות שיוף במספרים שונים, פצירות ומפסלות עץ.

שלב 2: השתמשנו בחימר אקרילי (light clay) לפיסול הצורה של המקלות. החימר רך ורטוב, אז כל אחד עיבד גוש גדול ושיטח אותו ונתן לו כמה דקות להתייבש בחום של צהרי אוגוסט, מה שהפך אותו ליותר נוח לעבודה ולא נמס פנימה מכל הנחת אצבע עליו. התהליך הזה היה קצת מאתגר לילדים, אבל גם הזדמנות ללמד אותם שימוש נכון בכלי פיסול ופיסול צורות תלת מימדיות.
הרמיוני – השתמשנו במעט דבק פלסטי שעזר לקבע הרבה עלים קטנים שהיו קצת סוררים. דבק פלסטי עובד מעולה עם חימר, אגב.
הארי – האתגר היה לעשות חריצים שנראים כמו עץ אמיתי. לשם כך הרטבנו קצת את החימר, להחלקה, והשתמשנו בסכין יפנית לעשיית החריצים.
וולדומרט – המקל המאתגר ברמה הפיסולית, נדרשה עזרת מבוגר כדי להשיג תוצאה טובה. בוידאו שעליו הסתמכנו, הוא מצייר את ראש המקל ומפסל על הציור, הכנתי קובץ להורדה של הציור (A4). הורדה

שלב 3: צביעה ולכה.
וולדומרט – צבענו בשכבות עדינות של צבע לבן ונגיעות אפור, כדי לא לסתום את הטקסטורה שאמורה לבצבץ מתחת. מעל שכבת הלבן העליונה חידדנו את הכתמים והחורים עם חום ואדום שנגבנו עם נייר סופג מעל.
הארי – הצביעה די פשוטה ומבוססת על 3 צבעים, אחד לכל איזור – חום, חום דובדבן וחום-שחור הודי.
הרמיוני – צבענו 3 פעמים בבסיס של חאקי מעורבב עם חום וטיפה אדום. בשכבה העלוינה עברנו בצורה לא אחידה עם מכחול יבש וצבע זהב.

את כולם צבענו בסוף עם ספריי לכה.

גי'גילייייייייייפאף

רצינו לייצר בובת ג'יגליפאף עם תלת מימדית עם עט 3D, כדי שתהיה עמידה למשחק, אבל לא היה לנו גוון ורוד מתאים של PLA, אז עברנו לליבוד יבש.

צמר ליבוד תחת המחט הוא חומר פיסולי מתמסר ואחרי הדרכה קצרה מאוד מבינים איך לעבוד איתו ואיך להוציא ממנו כל צורה שרוצים.
היה מעניין לראות איך לכל אחד יצאה בובה קצת שונה ואיך שזה גם בהלימה לאיך שהם מציירים את ג'יגליפאף.

Come with me, the time is right

אי אפשר לסיים פוסט שדיבר על שירים ופוקימון בלי שיר הפוקימון האולטימטיבי, האהוב עליי באנגלית וגם בגרסה העברית המשובחת של עוזי פוקס.

אני: מזמזמת את השיר להנאתי.
תום: "אמא, די"
אני: "מה, אני מזייפת?"
תום: "לא את סתם עושה פדיחות."
אני:
אני בלב: "הלו, ילד, אני אמא קולית שמכירה את כל מילות השיר של פוקימון בעל פה! בעברית ובאנגלית! סתום!"

מצור שירה עליך, אמא. תזכירו לי באיזה גיל זה עובר להם?